פעם, הזיכרון היה אקטיבי. היינו צריכים לפתוח אלבום תמונות מאובק, או ללכת לבית העלמין, כדי "לפגוש" את יקירינו שהלכו. הם היו נפרדים מחיי היומיום שלנו. אבל היום? היום הם נמצאים בפיד שלנו, בין פרסומת לנעליים לבין תמונה של ארוחת צהריים של חבר.
"יש לך זכרון חדש מלפני 3 שנים"
האלגוריתמים של פייסבוק, אינסטגרם וגוגל תמונות לא תמיד רגישים. הם יכולים להקפיץ לנו תמונה כואבת באמצע יום עבודה שגרתי. זה יכול להיות מטלטל, אבל זה גם יכול להיות מתנה. המפגשים הבלתי-צפויים האלה עם העבר שומרים את האהובים עלינו נוכחים בחיים שלנו. הם לא נעלמים לתהום הנשייה.
פרופיל ההנצחה החדש
תופעה מעניינת נוספת היא הפיכת הפרופיל האישי של הנפטר ל"קיר הנצחה". ימי הולדת הופכים לימים של מבול הודעות על הקיר. אנשים כותבים לנפטרים בגוף שני: "מזל טוב אחי, מתגעגע אליך".
זה מוכיח שיש לנו צורך אדיר בתקשורת. אנחנו לא רוצים רק לדבר *על* מי שהלכו, אנחנו רוצים לדבר *אליהם*. המרחב הדיגיטלי מאפשר את השיח הזה בצורה שמרגישה טבעית לדור הצעיר.
הסכנה: שטחיות וניכור
כמובן, יש גם צד שני. קל לכתוב "יהי זכרו ברוך" או לשים אימוג'י של נר, ולהמשיך לגלול הלאה. הפעולה הופכת לאוטומטית, כמעט חסרת רגש. האתגר הוא להשתמש בטכנולוגיה כדי ליצור עומק, ולא רק רוחב.
כאן נכנסת החשיבות של פלטפורמות ייעודיות. מקום שהוא לא "על הדרך", אלא מקום "קדוש" דיגיטלית. מקום שאליו נכנסים במיוחד כדי לזכור, לקרוא סיפור ארוך, להתבונן.
מרחב דיגיטלי בטוח ומכבד
אתר ההנצחה של אורם נבנה בדיוק למטרה הזו: ליצור אי של שקט וזיכרון בתוך הרעש הדיגיטלי האינסופי.
ראו דוגמה לאתר הנצחה