הנצחה דיגיטלית מול פיזית

במשך אלפי שנים, האנושות ידעה דרך אחת עיקרית לזכור: אבן. מהפירמידות במצרים ועד המצבות בבית העלמין המודרני, אנחנו חורטים שמות בבזלת ובשיש מתוך תקווה שהם יישארו שם לנצח. החומר הקשיח מבטיח לנו נצחיות.

המגבלה של המקום הפיזי

אבל לאבן יש מגבלה אחת גדולה: היא נמצאת במקום אחד. כדי להתחבר לזיכרון, אנחנו צריכים לנסוע, לעמוד בפקקים, ולפעמים לטוס לקצה השני של העולם. ובינתיים, החיים קורים במקום אחר. התוצאה היא שרגעים של זיכרון הופכים לנדירים, תלויים בלוח השנה ובגיאוגרפיה.

המהפכה הדיגיטלית: זיכרון בכל מקום

הנצחה דיגיטלית שינתה את המשוואה. פתאום, הזיכרון נמצא אצלנו בכיס. הוא זמין בנסיעה באוטובוס, בהפסקה בעבודה, או סתם כשמתעוררים באמצע הלילה עם געגוע.

יתרה מכך, המרחב הדיגיטלי הוא אינסופי. באתר הנצחה אפשר להעלות אלפי תמונות, סרטוני וידאו, הקלטות קוליות וסיפורים מפורטים. הדמות הופכת שטוחה לעגולה ומלאת חיים.

Phygital: השילוב המנצח

אז האם זה אומר שצריך לוותר על הפיזי? להפך. אנחנו יצורים חשיים. אנחנו צריכים להחזיק משהו ביד, להריח, להרגיש. העתיד של ההנצחה הוא בחיבור בין השניים – מה שנקרא Phygital (Physical + Digital).

דמיינו נר פיזי שעומד בסלון. הוא יפה, הוא מוחשי, הוא מפיץ אור חם. אבל הנר הזה מחובר לרשת. כשהוא נדלק, הוא מפעיל התראה בטלפון. הרגע הפיזי (הדלקת הנר) יוצר רגע דיגיטלי (שיתוף זיכרון בוואטסאפ). השילוב הזה יוצר עוצמה שאין לאף מדיום בנפרד.

מסקנה

אנחנו לא צריכים לבחור בין האבן לענן. אנחנו יכולים, וצריכים, להשתמש בשניהם. האבן נותנת לנו שורשים ומקום, והענן נותן לנו נגישות וחיים. ביחד, הם יוצרים זיכרון שלם יותר.